טיפול בפטריות פסילוסיבין או ב-MDMA: מה ההבדלים ומה חשוב לדעת לפני שיוצאים לדרך

בשנים האחרונות, העולם של הטיפול הפסיכדלי עבר מהפכה שקטה. מה שפעם היה שייך רק לתרבות האנדרגראונד הפך כבר די למיינסטרים, במיוחד במדינה שלנו במצבה הבטחוני ולאור השנים האחרונות שעברנו. בשנים האחרונות רואים צמיחה מחודשת של ניסויים קליניים באוניברסיטאות מובילות, אישורים פורצי דרך של ה-FDA, ואפילו תוכניות טיפול ממשלתיות במדינות כמו אורגון בארה"ב, אוסטרליה ועוד.

⚠️ הערה חשובה: השימוש בחומרים פסיכדליים, כולל MDMA ופטריות פסילוסיבין, אינו חוקי במדינת ישראל. אני לא מעודד, ממליץ או תומך בשימוש בחומרים אלה בניגוד לחוק. המאמר הזה נכתב למטרות מידע והשכלה בלבד, ומיועד לאנשים שמתעניינים בטיפולים פסיכדליים במסגרות חוקיות בחו"ל, או שעומדים להשתתף במחקרים קליניים מאושרים בישראל. בנוסף הידע במאמר מבוסס על מה שאספתי בזמן כתיבת המאמר. בכל יום יוצאים מחקרים חדשים ומגלים דברים חדשים אז קחו בחשבון שכל מה שכתוב כאן נסיוני לגמרי ולא בהכרח מדויק בזמן שאתם.ן קוראים אותו.

גם בישראל, יותר ויותר מחקרים קליניים נפתחים, ולצד זה, לא מעט ישראלים טסים לחו"ל כדי לעבור טיפולים פסיכדליים במדינות שבהן זה חוקי ומפוקח. אז בין אם אתם שוקלים להשתתף במחקר בארץ ובין אם אתם בודקים אפשרויות בחו"ל, אחד הדברים הראשונים שצריך להבין הוא שלא כל החומרים הפסיכדליים עובדים באותה הצורה.

אמדי ופסילוסיבין: מה חשוב לדעת לפני טיפול

שני החומרים שנמצאים בחזית המחקר כיום הם MDMA ופסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הקסם). הרבה אנשים נוטים לערבב ביניהם או לחשוב שהם עובדים באותה צורה, אבל האמת היא שהם שונים מאוד זה מזה. ההבדלים ביניהם משפיעים על מה שתרגישו בטיפול, על סוג הבעיות שהם מתאימים להן, על רמת הבטיחות, ואפילו על האינטראקציה עם תרופות שאתם אולי כבר לוקחים.

חשוב לציין שבאופן כללי, נראה שהחומרים הפסיכדליים הם חוצי אבחנות, כלומר הם עשויים לעזור במגוון רחב של מצבים נפשיים. אבל לכל חומר יש יתרונות ברורים בתחומים מסוימים, ולהבין את ההבדלים האלה זה חשוב כאשר בוחרים את הטיפול המתאים.

אז בואו נצלול פנימה.

איך הם עובדים על המוח? המנגנון הפרמקולוגי

גם MDMA וגם פסילוסיבין עובדים על מערכת הסרוטונין במוח, אבל בצורות מאוד שונות.

ה-MDMA הוא בבסיסו אמפטמין סרוטונרגי. מה זה אומר? שהוא גורם למוח לשחרר סרוטונין בכמויות גדולות, ובנוסף משחרר גם דופמין ונוראפינפרין, שני מוליכים עצביים שקשורים לעוררות, אנרגיה ותחושת תגמול.

מעבר לזה, MDMA גם מעודד שחרור של אוקסיטוצין, ההורמון שאחראי על תחושת חיבור חברתי וקרבה, וגם וזופרסין (הורמון אנטי דיורטי), שיכול להסביר חלק מתופעות הלוואי וממנגנוני הרעילות של החומר. בנוסף לשחרור מוליכים עצביים, ל MDMA יש גם יכולת מסוימת להיקשר ישירות לקולטני סרוטונין.

במילים פשוטות: MDMA הוא חומר עם מנגנון פעולה רחב ולא כל כך ספציפי. הוא "מציף" כמה סוגים שונים של מוליכים עצביים, ולכן האפקט שלו מגוון: גם ממריץ, גם מחבר, גם פותח רגשית.

פסילוסיבין, לעומת זאת, הוא טריפטמין פסיכדלי קלאסי. במקום לשחרר סרוטונין, הוא נקשר ישירות לקולטני סרוטונין במוח באופן לא ספציפי, ובמיוחד לקולטן 2A, שהוא האחראי העיקרי על האפקטים הפסיכדליים הקלאסיים: שינויים בתפיסה, חשיבה מורחבת, חוויות מיסטיות ועוד.

פסילוסיבין אמנם נקשר גם לקולטנים אחרים ברמה נמוכה יותר, כמו קולטני אלפא, אבל ככל הנראה זה לא עיקר הפעילות שלו. המנגנון של פסילוסיבין פשוט יותר וממוקד יותר. אין לו שלד אמפטמיני, אין שחרור של דופמין או נוראפינפרין, ולכן הפרופיל שלו שונה מהותית: הן מבחינת מה שמרגישים, והן מבחינת הבטיחות הפיזית.

מה מרגישים? החוויה הסובייקטיבית

המנגנון השונה מתבטא ישירות בחוויה שאנשים עוברים.

עם MDMA, אנשים מדווחים על תחושת חום, קרבה וביטחון. יש תחושה של "אני עדיין כאן, אני עדיין אני", אבל עם פחות פחד, פחות הגנתיות, פחות תגובתיות אוטומטית. לא במקרה קוראים לו "אקסטזי". החוויה נוטה להיות חיובית, מקרקעת, ומאפשרת לאנשים להתחבר לעצמם ולאחרים ברמה עמוקה. תחושת ה"אני" נשמרת, אבל ה"אני" הזה הרבה פחות מפוחד ומגונן.

בטיפול בפטריות פסילוסיבין, החוויה שונה לגמרי. כאן מדובר בשינוי עמוק בתפיסת המציאות: שינויים ויזואליים, שמיעתיים, תחושתיים. אנשים מתארים פרספקטיבה חדשה של בעיות ישנות, תחושת חיבור לטבע, ליקום, למשהו גדול מהם. החוויה יכולה להיות מיסטית, רוחנית, ולפעמים מטלטלת מאוד. יש לפעמים תחושה של התמוססות הגבולות בין "אני" לבין העולם, מה שנקרא "חוויה מיסטית" או "אנתאוגנית" (מיוונית, "ליצור את האלוהי מבפנים").

בספרות המחקרית, פסילוסיבין מתואר גם כ"הלוצינוגן", כלומר חומר שמייצר שינויים תפיסתיים עמוקים, וגם כ"אנתאוגן", חומר שמעורר חוויה רוחנית או אלוהית.

חשוב לציין שלמרות ההבדלים, יכולה להיות גם חפיפה מסוימת בין החוויות. גם עם MDMA, שנקשר במידה מסוימת לקולטני סרוטונין, אנשים עשויים לחוות רגעי תובנה עמוקים והתגלות. ההבדל הוא יותר ב"טעם" הכללי של החוויה מאשר בגבול חד וברור.

בקצרה: טיפול ב-MDMA פותח את הלב. טיפול בפטריות פסילוסיבין פותח את התפיסה.

אחת מעבודותיו של אלכס גריי, אמן חזותי אמריקאי בולט, הידוע ביצירותיו הפסיכדליות והרוחניות המורכבות, המשלבות אנטומיה אנושית עם סמלים מטאפיזיים ודימויים של תודעה קוסמית.

למה כל אחד מהם טוב? המיקוד הטיפולי

ההבדלים בחוויה מתורגמים ישירות לסוגי הטיפולים שכל חומר מתאים להם.

ה-MDMA קיבל סטטוס של "טיפול פורץ דרך" מה-FDA עבור טיפול ב-PTSD עמיד, הפרעת דחק פוסט טראומטית שלא הגיבה לטיפולים קונבנציונליים. וזה ממש הגיוני כשחושבים על זה: אם יש לכם זיכרונות טראומטיים שגורמים לפחד ולהצפה בכל פעם שאתם ניגשים אליהם, MDMA מאפשר לגשת אליהם עם תחושת ביטחון פנימית, בלי ההגנות והפחד שבדרך כלל חוסמים את העיבוד הרגשי.

אנשים מצליחים לעבור דרך הזיכרונות הקשים ביותר, לעבד אותם, ולשים אותם מאחור, כדי שיוכלו סוף סוף לחיות בהווה.

יצא לפני המון שנים דוקו מרתק של כאן 11 שנקרא ״טריפ של חמלה״ על מחקר טיפול בפוסט טראומה עם MDMA בישראל. יכולים לצפות בחינם כאן.

מעבר לטראומה, יש גם עניין מרתק סביב שימוש ב MDMA בטיפול זוגי. ההגיון פשוט: אם החומר מוריד הגנתיות ותגובתיות, בני זוג יכולים לנהל שיחות הרבה יותר פתוחות ופרודוקטיביות על הדברים שתקועים ביניהם. כמובן שזה דורש תקשורת מקרבת, מבנה מקצועי והנחייה מומחית כדי לוודא שהתהליך יישאר פרודוקטיבי, מיטיב ויעיל.

פסילוסיבין נחקר בעיקר עבור מצבים שקשורים לנוקשות מחשבתית ולשאלות קיומיות: דיכאון עמיד לטיפול, OCD (הפרעה טורדנית כפייתית), קושי בדימויי גוף, הפרעות אכילה, וגם חרדה ודיכאון אצל אנשים עם מחלות סופניות. כדאי לציין שיש גם עניין גובר בשימוש בפסילוסיבין עבור PTSD, ויש ניסויים קליניים שכבר מתוכננים או מגייסים משתתפים, אבל בשלב הזה ל MDMA יש יותר נתונים מחקריים ספציפית בתחום הטראומה.

הרעיון הוא שפסילוסיבין "מנער את כל הקופסא" (אנלוגיה שלי אל תתפסו אותי במילה). הוא שובר תבניות מחשבה נוקשות, מאפשר לאנשים לראות את עצמם ואת העולם מזווית חדשה.

אחד הדברים המרגשים שמתוארים במחקרים הוא הרגע שבו אנשים מגלים שהם לא בודדים ביקום, שהם חלק מהכל, מחוברים לטבע, לקוסמוס, לאנשים אחרים. עבור אנשים שסובלים מתחושת ניכור ובדידות עמוקה, זו יכולה להיות חוויה מרפאת מאוד.

מעבר לאפקטים הפסיכולוגיים, מחקרים מראים ששני החומרים, ובמיוחד פסילוסיבין, קשורים לשינויים ביולוגיים ממשיים: אפקטים נוירופלסטיים, העלאה של גורמי צמיחה עצבית (נוירוטרופיים), ותהליך שמתואר כמעין "שכחה מסתגלת ולמידה מחודשת". כלומר, מעבר לחוויה הפסיכולוגית עצמה, נראה שיש גם שינוי ביולוגי שתומך ביכולת של המוח ליצור דפוסים חדשים ובריאים יותר.

כמה זמן הטיפול נמשך? מבנה הסשן

גם כאן יש הבדלים מעשיים חשובים.

סשן MDMA נמשך בממוצע בין 3 ל 4 שעות אם ניקח מנה בודדת. בפרוטוקולים הקליניים, המינון ההתחלתי הוא בדרך כלל 75 עד 125 מ"ג, ואחרי כשעתיים מציעים למטופל מנת "בוסטר" שהיא 50% מהמנה הראשונה. למשל, אם התחלתם עם 100 מ"ג, תקבלו עוד 50 מ"ג אחרי שעתיים. המטרה של הבוסטר היא לא להעצים את השיכרון, אלא להאריך את חלון הזמן האופטימלי שבו אפשר לעשות עבודה טיפולית עמוקה.

סשן פסילוסיבין ארוך יותר, בין 4 ל 6 שעות, ועם פטריות חזקות אפילו עד 8 שעות. בניגוד ל MDMA, עם פסילוסיבין מתפתחת סבילות (טולרנס) מהירה מאוד. זה אומר שבוסטרים פשוט לא עובדים טוב. אם המנה הראשונה הייתה חלשה, בוסטר אחרי כמה שעות כבר לא ממש יעשה את העבודה. לכן, בניסויים הקליניים של פסילוסיבין נותנים בדרך כלל מנה אחת בלבד. במרחבים טקסיים לפעמים נותנים בוסטר עד שעה מהמנה הראשונה.

בשני סוגי הטיפולים, בזמן שיא החוויה, ההנחיה היא להתמקד פנימה, עם מסכת עיניים ומוזיקה מעוררת רגש ללא מילים. זה לא הזמן לדבר או לנהל שיחה טיפולית. השיחה מתחילה בדרך כלל לקראת הסוף.

עם MDMA, לדבר לקראת הסוף מרגיש טבעי ונכון. עם פסילוסיבין, לעומת זאת, לפעמים עדיף לתת לחוויה "לשבת" יום יומיים לפני שמתחילים לפרק אותה, כדי לא להקטין את העוצמה והמשמעות של מה שקרה.

כמה זה בטוח? פרופיל הבטיחות

וכאן מגיע אחד ההבדלים הכי חשובים, ולפעמים ההבדל הזה הוא מה שמטה את הכף בקבלת ההחלטה, גם כשהאינדיקציה הטיפולית דווקא מצביעה על כיוון אחר.

ה-MDMA, הוא אמפטמין מעוצב, ויש לו פרופיל רעילות שנגזר מזה. במינונים מתונים ובסביבה מפוקחת הוא נחשב בטוח יחסית, אבל יש לו גבול מינון ברור. מינון יתר של MDMA יכול לגרום לתסמונת סרוטונין ולרעילות ממריצה, שניהם מסכני חיים.

גם במינונים רגילים, הגוף מפרק את ה MDMA למטבוליטים פרו אוקסידטיביים שיכולים לגרום לנזק חמצוני ולדלדול של מוליכים עצביים. לכן, אחרי סשן MDMA יש בדרך כלל תקופת התאוששות, תחושת "ירידה" שיכולה לכלול עייפות ומצב רוח ירוד. בהתאם לכך, הגישה למינון MDMA צריכה להיות שמרנית ולהישאר קרוב למה שנבדק ובוסס כבטוח בניסויים הקליניים.

פסילוסיבין, מבחינה טוקסיקולוגית, הוא חריג מוחלט. ד"ר בן מלקולם, יועץ פסיכופרמקולוגיה, מכנה אותו "חריג טוקסיקולוגי" (toxicologic freak). אין לו מינון קטלני מוגדר בבני אדם. מרווח הבטיחות הפיזית שלו מרשים ביותר, וזה נכון גם לפסיכדליים קלאסיים אחרים כמו LSD ו-DMT. זה לא אומר שאי אפשר לקחת "יותר מדי", אבל ה"יותר מדי" עם פסילוסיבין הוא פסיכולוגי, לא פיזי. מינון גבוה מדי יכול להוביל לחוויה מציפה ומערערת נפשית, והתוצאות של חוויות כאלה יכולות להיות מערערות לפעמים גם בימים ובשבועות שאחרי. אבל הסיכון הפיזי נשאר נמוך מאוד.

המשמעות המעשית: עם פסילוסיבין יש יותר גמישות לשחק עם המינון כשזה מתאים ובטוח, בעוד שעם MDMA הגישה צריכה להיות שמרנית יותר ולהישאר קרוב למה שנבדק בניסויים הקליניים.

מה עם תרופות נוגדות דיכאון? אינטראקציות עם SSRIs ו-SNRIs

זה אולי ההבדל הכי פרקטי עבור הרבה אנשים, כי לא מעט ממי שמעוניינים בטיפול פסיכדלי כבר נמצאים על תרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI (כמו סרטרלין, פלואוקסטין, אסציטלופרם) או SNRI. ולצערי, הרבה מהתרופות האלה לא באמת מייצרות את התועלת הטיפולית שאנשים מקווים לה, וזה בדיוק מה שמוביל חלק מהם לחפש חלופות כמו טיפול בסיוע פסיכדלי.

עם MDMA, המצב בעייתי. יש כמה מנגנוני אינטראקציה שפועלים כאן בו זמנית. ראשית, תרופות SSRI חוסמות את ״משאבת״ ספיגת הסרוטונין, וזה בדיוק המנגנון שדרכו MDMA אמור לשחרר סרוטונין.

שנית, תרופות אנטי דיכאוניות גורמות לשינויים נוירואדפטיביים ארוכי טווח, כולל ירידה במספר קולטני הסרוטונין.

שלישית, חלק מהתרופות גם מעלות את רמות ה MDMA בדם, מה שמגביר את הסיכון לרעילות.

התוצאה הכי שכיחה היא פשוט חוויה שמרגישה "תקועה", ה-MDMA לא ״נפתח״ כמו שצריך.

אבל מעבר לחוסר האפקטיביות, יש גם סיכון ממשי לרעילות. לכן, הפרוטוקול הוא בדרך כלל להפסיק את התרופות האנטי דיכאוניות ולעשות "שטיפה" של לפחות 2 עד 4 שבועות לפני סשן MDMA. זו ההמלצה הקרובה ביותר ל"חותמת גומי" שאפשר לתת ברמת הידע הנוכחית, כדי לוודא גם בטיחות וגם שה-MDMA באמת יעבוד.

זו הנקודה גם להגיד שאסור פשוט להפסיק לקחת את התרופות. צריך להתייעץ עם רופא ולעשות ירידה הדרגתית ותוכנית אישית לכל מטופל.ת.

ויש שאלה שעולה הרבה: "אז אולי פשוט ניקח יותר MDMA כדי להתגבר על ההתנגדות?" והתשובה היא לא. להעלות את המינון של MDMA כדי "להתגבר" על חסימת ה SSRI זה מסוכן, כי החסימה משפיעה בעיקר על הפן הסרוטונרגי, אבל הצד האמפטמיני של MDMA ממשיך לעבוד. כלומר, אתם עלולים לקבל רעילות ממריצה בלי האפקט הטיפולי.

עם פסילוסיבין, המצב הרבה יותר פשוט. התרופות האנטי דיכאוניות אמנם מפחיתות את מספר הקולטנים לסרוטונין (מה שנקרא down regulation), מה שמוריד את האפקט הפסיכדלי בערך ב-20% עד 30%. אבל כאן, בניגוד ל MDMA, יש מקורות אחדים שמדווחים שאפשר להעלות את המינון, אפילו עד כפול מהמינון שנחקר בניסויים קליניים, כדי "להתגבר" על האינטראקציה. לא יודע מה דעתי האישית על זה, חשוב לבדוק טוב במרכז או מחקר שאתם עומדים לעבור בו את הטיפול ולידע בכל מקרה.

כדי לתת לכם מושג על המספרים: מינון רגיל של פסילוסיבין סינתטי בניסויים קליניים הוא בסביבות 20 עד 25 מ"ג, שמקביל בערך ל 2 עד 3.5 גרם של פטריות מיובשות. בתוכנית של אורגון, מאפשרים מינונים של עד כפול ממה שנלמד במחקרים. אנשים שנמצאים על תרופות נוגדות דיכאון כביכול יכולים לפעמים לקחת קצת יותר, בסביבות 3.5 עד 6 גרם של פטריות מיובשות, וכביכול, להצליח להגיע לחוויה פסיכדלית מלאה בצורה בטוחה מבחינה פיזיולוגית. אבל חשוב להבין שהחוויה המנטלית עשויה להיות מאוד חזקה ולכן חשוב שתעשה במרכז עם הרבה ניסיון עם עבודה תחת תרופות נוגדות.

לפי המרכזים הללו מטופלים רבים יכולים להישאר על התרופות שלהם, או לעשות הפסקה מינימלית של יום בלבד, ועדיין לעבור חוויה פסיכדלית משמעותית וטיפולית עם פסילוסיבין. זו נגישות הרבה יותר גבוהה למי שכבר לוקח תרופות.

אז מה בוחרים? התאמה האישית

השורה התחתונה היא ש MDMA ופסילוסיבין הם לא אותו דבר ולא מחליפים אחד את השני. כל אחד מהם מביא משהו אחר לשולחן:

• ה-MDMA מתאים יותר למי שמתמודד עם טראומה, PTSD, וקשיים בזוגיות. הוא יוצר מרחב בטוח לעיבוד רגשי של זיכרונות קשים.

• פסילוסיבין מתאים יותר למי שמתמודד עם דיכאון עמיד, נוקשות מחשבתית, שאלות קיומיות, ותחושת ניתוק. הוא "מנער" את התפיסה ומאפשר לראות את החיים מחדש.

• מבחינת בטיחות פיזית, לפסילוסיבין יש יתרון ברור.

• מבחינת אינטראקציה עם תרופות, פסילוסיבין הרבה יותר נגיש למי שלוקח נוגדי דיכאון.

• מבחינת מבנה הסשן, MDMA קצר יותר עם אפשרות לבוסטר, פסילוסיבין ארוך יותר עם מנה אחת.

• 
  

תהליך ההכנה והסינון דומה יחסית בין שני החומרים, אבל ההחלטה הנכונה תלויה במצב האישי שלכם: סוג הקושי, התרופות שאתם לוקחים, ההיסטוריה הרפואית שלכם, והמטרות הטיפוליות שלכם. זו לא החלטה שצריך לקבל לבד, וחשוב להתייעץ עם אנשי מקצוע שמבינים בתחום.

לסיכום

העולם של הטיפול הפסיכדלי מתקדם במהירות, ויותר ויותר אפשרויות נפתחות, גם במחקרים בישראל וגם במסגרות חוקיות בחו"ל. אם אתם שוקלים לצאת לדרך הזו, ידע הוא הכלי הכי חשוב שאתם יכולים לקחת איתכם. להבין את ההבדלים בין החומרים, את היתרונות והחסרונות של כל אחד, ואת ההשלכות המעשיות על הטיפול שלכם, זה מה שיאפשר לכם לעשות את הבחירה הנכונה בשבילכם.

אני כותב את הדברים האלה כי אני מאמין שמידע איכותי ונגיש יכול לעזור לאנשים לקבל החלטות מושכלות יותר. לא כתחליף לייעוץ מקצועי, ובוודאי לא כעידוד לפעולה בניגוד לחוק, אלא כבסיס לשיחה פתוחה ומכבדת על אפשרויות שלא מזמן היו טאבו, ושהיום נחקרות ומוכרות יותר ויותר בקהילה המדעית.

שמרו על עצמכם, תשאלו שאלות, ותעשו את המחקר שלכם. 🙏

חשוב לי גם לתת קרדיט לדוקטור בן מלקולם שנעזרתי רבות בבלוג שלו בהכנת המאמר. הבלוג שלו מרתק, מוזמנים להמשיך קריאה.